Copy of מרכז יוצר בתנאי תאטרון מעבדה
מרכז יוצר בתנאי תאטרון מעבדה
המרכז משמש מרחב יצירה לאנשי תאטרון, שחקניות ושחקנים בני דתות שונות, המעונינים להעמיק את שפתם האמנותית דרך המבנה הטקסי-ריטואלי, שגלומות בו אפשרויות אמנותיות מיוחדות במינן. הטקס הדתי (הריטואל) טומן בחובו משמעויות ומבנה בעלות עוצמה דתית ואמנותית לאורך דורות רבים.
המרכז מכשיר יוצרים לפתח דרך משלהם מתוך כלים שנרכשו בו ומחבר בין שני עולמות שלכל אחד מהם אחיזה משמעותית בנכסים תרבותיים שונים. הכלים העומדים לרשות עולם התאטרון המקצועי הנם מפותחים בתחום יצירת מסגרת (חזרות ואימונים), צורה (תפאורה, תאורה, סאונד) וחידוד המופע (הצגה) אך לעיתים חסר בעולם זה מימד החיבור לקדושה, לעומק החוויה הרוחנית-דתית שהם תוצאה של לימוד מעמיק ועשיה יומיומית טקסית של המסורת. הריטואל הדתי יונק מעולם הדימויים הרוחניים, התורניים ומעשי הטקס, שמטבע הדברים מתקיימים במרחב חופשי וגמיש יותר, אך חסרים את קדושת החומר והידע בהפיכת הרוח למוצר מוחשי.
החיבור בין שני העולמות מעניק מרחב אסתטי ורוחני ליצירת תאטרון-ריטואל, שפונה לקהל הרחב ומהווה מודל להשפעה בתחום היצירה בארץ. במרכז עלו המופעים הבאים: מאמרות, הבדלה ויומן ירח.
רקע
בישראל קיימת יצירה שעוסקת בעולם דתי ורוחני. יצירה זו משתמשת בסיפורים, טקסטים ומיתוסים יהודיים אך אינה מתמקדת בריטואל, אלא בלימוד בית מדרשי החוקר, בין היתר, את עולם הריטואל היהודי. מרכז יוצר לחקר תאטרון-ריטואל יחודי בכך שהוא הופך את הריטואל לכלי עבודה, חושף את מהותו (דבר חשוב ומשמעותי לתרבות הרוצה לשמר ולחזק את הזיקה לטקסיה) ומשמש מרכז יוצר להחיאה ולהפצה של הריטואל במעגלים רחבים של קהל הצופה בה באמצעות השפה התיאטרלית.
מרכז יוצר לחקר תאטרון-ריטואל מחבר בין שני עולמות שלכל אחד מהם יש אחיזה משמעותית בנכסים תרבותיים שונים. כיום, עולם האומנות מחולק באופן דיכוטומי למדי בין אמנות דתית לחילונית וכמעט לא קיימים אזורים משותפים. בחברה הישראלית, טקסים המבוססים על המקורות הם נחלת האורתודוכסיה וחסומים בנגישותם בפני החילוני. ברגע שמעבדים את הריטואל בכלים אומנותיים ומתרגמים אותם לשפה בימתית, נחשפת המהות של הריטואל ומתאפשר חיבור אישי ואותנטי של המשתתפים ושל הקהל. כלומר, עיבוד הריטואל הדתי פותח דלת לצופה דרך היצירה והוא הופך להיות חלק מעולם הדימויים של הקהילה השותפה בתהליך.
המרכז מיועד לפיתוח ולעיבוד ריטואלים יהודיים ואחרים במסגרת עבודה יצירתית וחינוכית. המרכז החל כמרחב יצירה לבוגרי בית ספר המרתף ולבוגרי הכשרה במשחק מבתי ספר שונים, שהיו מעוניינים להעמיק את השפה האמנותית שלהם דרך לימוד המבנה הריטואל היהודי, תוך שימוש בטקס כמצע לעבודה טיפולית עם נוער בסיכון.
המרכז מציע פעילויות בהתאמות הנדרשות גם לנשים מוכות, לדתיים-חילוניים,
לבני דתות שונות ובעצם למגוון הקשת האנושית.
הפעילות באה לידי ביטוי בשני רבדים. האחד: חשיפה וגילוי מחודש של הריטואל עצמו והשני: בניית קהילה של יוצרים מתוך חיבור אישי-פנימי שרלוונטי לחייהם. הסדנאות מקנות כלים לחיבור בין המסורת לבין החיים, ולתרגום מעשי של הריטואל ליצירה אישית ועכשווית. המרכז מכשיר ונותן כלים ליוצרים כדי שיכלו לפתח דרך משלהם.
שלבי העבודה
●
הכרת הריטואל כמות שהוא. חשיפה וגילוי מחודש של טקסטים (תפילות, פיוטים, וכתבים אחרים) מן הדתות השונות.
●
לימוד הטקסטים בגוף הריטואל. מקורות נלווים וריטואלים מקבילים בעדות ותרבויות שונות.
●
פירוק הריטואל ועיבודו למבנה מחודש ורלוונטי לפרטים ולקבוצה היוצרת.
●
תרגום העיבוד המחודש למופע בימתי חוויתי, דרך כלים אומנותיים מגוונים, כגון שירה, תנועה, משחק, עיצוב ועוד.
●
בניית קהילה של יוצרים המשתמשים בטקס-ריטואל מתוך חיבור אישי וחי לצד עבודה אישית פנימית.
●
לכל קבוצה מותאמות מטרות לימודיות ואומנותיות שונות ולא כל קבוצה מבצעת את כל השלבים. משך עבודה עם קבוצה יכול לנוע בין שנה לשנה וחצי.
המרכז נותן מענה לצרכים אלו
●
מפגש ייחודי בין דתיים וחילוניים בני דתות שונות שיש בו מרחב משותף של מסורת המבוססת על ריטואלים העוברים מדור לדור.
●
חידוש ריטואלים המבוסס על מפגש חוויתי בין דתות ועדות שונות.
●
שחרור הריטואלים מהמסגרת הכמעט בלעדית של החיים האורתודוכסים והתחברות למהות שבהם.
●
הסתכלות מחודשת שמקלה על החיבור בין ישן לחדש, בין פנים לחוץ ובין מקודש ללא מקודש.
עבודת השחקן - תאטרון ריטואל
בודה מתפתחת משיטתו של הבמאי יז'י גרוטובסקי.
הסדנה מיועדת לשחקנים, רקדנים ולמחפשי דרך בעבודה פנימית דרך התאטרון ומתמקדת בארבעה סוגי תירגול פיזי-קולי:
פלסטיק אימון שמתמקד בעבודת השלד - עצמות ומבקש לחדד את הקשר בין כוונה לתנועה.
פיזיק אימון שמתמקד בעבודת השריר בשיטת היוגה בתנועה זורמת תוך כדי שינוי מצבי תודעה.
הליכות אימון שמתמקד בנוכחות על ידי לימוד שני סוגי הליכה.
שירה גופנית אימון בתהודה קולית.
שלבי העבודה
- הגוף ככלי עבודה: חיזוק שרירים, מתיחות, חקירת גבולות התנועה, זרימה בחלל.
- חשיבה יצירתית: תפיסת מקום במרחב, מונולוגים תנועתיים, דימויים.
- עבודה קולית: שחרור הקול, עבודה על שירה, עבודה על טקסט.
- עבודה עם פרטנר: נתינה וקבלה, מוביל מובל, תפיסת מרחב בינאישי, דיאלוגים.
- עבודה על נושא אישי: ביחס לעצמי, ביחס למסורת, ביחס לאחר/ים.
- עבודה על נושא קבוצתי: מציאת מכנה משותף ועיבודו ליצירה קבוצתית.
- סיכום העבודה והצגה.
בין מסורת ותפילה לדרמה ותנועה
בחינה והעמקת הקשר בין מסורת לעבודה פנימית, בין ריטואל לדרמה ובין תפילה לתנועה. באמצעות לימוד התנסותי וחוויתי, שיעורי תנועה, צפייה בצילומי עבודות וניתוחם, קריאה בטקסטים המגבים את החיפוש דרך תנועה.
שלבי העבודה
- תנועה מופשטת וקצב
- יחס לחלל ולמרחב
- חיפוש אחר דיוק והגיון במבנה / כוריאוגרפיה תנועתית
- נשימה ועבודה קולית
- ערות ושימת לב בתנועה
- יחס לאחר במרחב
- בניית מונולוג בתנועה כפרשנות לטקסט
- תנועה ככלי לעבודה פנימית.
עבודת השחקן מול עבודת התפילהסדנה מעשית הכוללת אימון גופני וקולי
מבוסס על תורתו של יז'י גרוטובסקי, הוגה ובמאי תיאטרון פולני שגרם למהפכה בצורת החשיבה על תפקידי התאטרון בעולם כולו. הוא שינה את מעמדו של השחקן, צורת הכשרתו ועבודתו על תפקיד. אצלו גם המחזה מילא תפקיד אחר וחדל להיות מופע, אלא התחיל להיות תהליך של שינוי, בו לוקחים חלק הן שחקנים והן צופים. על סמך קריאה בספרו "התאטרון העני" אפשר למקד את הגדרת התיאטרון שלו במשפט הבא: "בלי איפור, בלי תלבושות מיוחדות, בלי תפאורה, בלי חציצה בין במה לקהל, בלי אפקטים של תאורה וסאונד". כיוון העבודה גרם לשחרור השחקן מכבליו, הסרת המסכה מפניו, כך שהוא מופיע "עירום" לפני הצופה. גרוטובסקי שלח את השחקן להתמודד עם עצמו, תוך עימות פנימי עם חייו. גם בתחום האימונים הפיזיים הקשים, גרוטובסקי המציא תרגילים מיוחדים כדי לאפשר לשחקן לעבור גבולות הגוף הפיזי, והיכולות הנפשיים של האדם. השחקן כיוצר, לא רק בונה את הדמות, אלא גם יוצר אותה מתוך עצמו ובמגע עם הסביבה.
שלבי העבודה
- היחס בין מסורת לעבודה פנימית
- היחס בין עבודת המתפלל לעבודת האומן
- בין תפילה לתנועה
- עבודת קולית
- יחס לחלל למרחב למה ולמי שבתוכו
- החיפוש אחר דיוק והתעלות בעבודה התנועתית
- ערות ושימת לב בתנועה
- תנועה ככלי לעבודה פנימית
- חיפוש אחר הקו המדויק וההיגיון של הדחף בפעולה הגופנית